םומעשה תוהמ תושגרה רקח יארבו םזילאיצנטסיזקאה יארב

Transcription

1 מהות השעמום בראי האקזיסטנציאליזם ובראי חקר הרגשות מאת: ענת רפופורט בהדרכת: ד"ר עדו לנדאו פרופ' אהרון בן-זאב חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה" אוניברסיטת חיפה הפקולטה למדעי הרוח החוג לפילוסופיה נובמבר, 2004

2 מהות השעמום בראי האקזיסטנציאליזם ובראי חקר הרגשות מאת: ענת רפופורט בהדרכת: ד"ר עדו לנדאו פרופ' אהרון בן-זאב חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה" אוניברסיטת חיפה הפקולטה למדעי הרוח החוג לפילוסופיה נובמבר, 2004 תאריך תאריך תאריך מומלץ לשיפוט ע"י: (מדריך העבודה) מומלץ לשיפוט ע"י: (מדריך העבודה) מאושר לשיפוט ע"י (יו"ר ועדת הד"ר) II

3 תוכן העניינים VII תקציר 1. מבוא מטרות העבודה הנוכחית וחשיבות חקר השעמום 1.2 המתודה והנחות היסוד העומדות בבסיס העבודה הנוכחית 1.3 פרקי העבודה טיפולוגיה של חווית השעמום 2.1 טיפולוגיות שעמום אקזיסטנציאליסטיות 2.2 טיפולוגיה אקזיסטנציאליסטית-רגשית לתופעת השעמום השעמוםהקיומי שעמום כמצב-רוח שעמום יומיומי-מצבי השעמום ההגנתי שעמום המכסה על תוקפנות א. ב. ג. השעמום כמרד השעמום המניפולטיבי השעמום האליטיסיטי שעמום המכסה על תסכול א. ב. ג. שעמום שמקורו בכעס שעמום שמקורו בהעדר גרייה אופטימלית שעמום שמקורו בחוויה של עמימות השעמום כביטוי של חרדה שעמום כביטוי לדיכאון השעמום הקונפורמי הקשר בין הסוגים השונים של השעמום ההגנתי שעמום המכסה על רגשות חיוביים III

4 אופי הקשר בין סוגי השעמום השונים 3. הגות הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית אודות חוויית השעמום הקיומי גישתו של קירקגור לשעמום 3.2 גישתו של ניטשה לשעמום 3.3 גישתו של היידיגר לשעמום 3.4 גישתו של סארטר לשעמום גישתו של סארטר לרגשות 3.5 גישתו של קאמי לשעמום 3.6 ההבדל בין בחילה, שעמום קיומי וניכור ההבדל בין ייאוש ושעמום קיומי 4. שעמום ורגשות: המשגה תיאורטית האם השעמום הוא רגש? מבוא הגדרת הרגש א. הרגש כתחושה :(sensation) דיויד יום (Hume) ב. הרגש כפיזיולוגיה: ויליאם ג'יימס (James) ג. הרגש כהתנהגות: ג'ון דווי (Dewey) ד. הרגש כהערכה: ז'אן פול סארטר (Sartre) ה. הרגש כהכרה: ארול בדפורד (Bedford) הגדרת הרגש לפי לזרוס ולזרוס האם השעמום הקיומי הוא רגש? טיפולוגית הרגשות של לזרוס ולזרוס הרגשות הקיומיים: חרדה-פחד, אשמה, בושה השעמום הקיומי כסוג של רגש קיומי 4.4 על הקשר שבין שעמום וחרדה קיומיים 4.5 כיצד משתבץ השעמום במארג הרחב של עולם התופעות הרגשי? טיפולוגית הרגשות על פי בן זאב והאופן בו משתבץ השעמום בתוכה IV

5 5. הקשר בין שעמום לבין תימות מרכזיות בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הקשר בין שעמום ובין אותנטיות השעמום כמנגנון הגנה מפני אותנטיות (השעמום כסוג של הונאה עצמית) 5.2 חופש בחירה ושעמום 5.3 שעמום ולקיחת אחריות 5.4 שעמום ומודעות למוות 5.5 שעמום ובדידות הקשר בין שעמום קיומי ובין חווית הבדידות לסוגיה א. הקשר בין שעמום קיומי ובין בדידות בין-אישית ב. הקשר בין שעמום קיומי ובין בדידות קיומית ג. הקשר בין שעמום קיומי ובין בדידות תוך-אישית הקשר בין שעמום הגנתי ובין חווית הבדידות לסוגיה א. הקשר בין שעמום הגנתי ובין בדידות בין-אישית ב. הקשר בין שעמום הגנתי ובין בדידות קיומית ג. הקשר בין שעמום הגנתי ובין בדידות תוך-אישית הקשר בין שעמום יומיומי-מצבי ובין חווית הבדידות לסוגיה א. הקשר בין שעמום יומיומי-מצבי ובין בדידות בין-אישית ב. הקשר בין שעמום יומיומי-מצבי ובין בדידות קיומית ג. הקשר בין שעמום יומיומי-מצבי ובין בדידות תוך-אישית הקשר בין שעמום כמצב-רוח ובין חווית הבדידות לסוגיה א. הקשר בין שעמום כמצב-רוח ובין בדידות בין-אישית ב. הקשר בין שעמום כמצב-רוח ובין בדידות קיומית ג. הקשר בין שעמום כמצב-רוח ובין בדידות תוך-אישית 6. ערכו של השעמום האם ערכו של השעמום הוא בהכרח שלילי? 6.2 הקשר בין פנאי לשעמום והשלכותיו על ערכו של השעמום 6.3 הקשר בין בטלה לשעמום והשלכותיו על ערכו של השעמום V

6 הקשר בין עבודה לשעמום והשלכותיו על ערכו של השעמום 6.5 הקשר בין תעסוקה לשעמום והשלכותיו על ערכו של השעמום 6.6 ערכו של השעמום מזווית הסתכלות אקזיסטנציאליסטית 7. דרכי התמודדות עם השעמום לסוגיו דרכי ההתמודדות עם השעמום הקיומי דרכי ההתמודדות עם השעמום היומיומי-מצבי 7.3 דרכי ההתמודדות עם השעמום כמצב-רוח דרכי ההתמודדות עם השעמום ההגנתי לסוגיו 8. יישומים פרקטיים והשלכות מחקריות של העבודה הנוכחית יישומים והשלכות לגבי שעמום בהקשרים טיפוליים יישומים והשלכות לגבי שעמום וטיפול קליני יישומים והלשכות לגבי שעמום וטיפול בקשישים יישומים והשלכות לגבי שעמום וטיפול בעבריינות יישומים והשלכות לגבי שעמום במסגרות חינוכיות יישומים והשלכות לגבי שעמום בהקשר התעסוקתי יישומים והשלכות לגבי שעמום בהקשר המיני-זוגי סיכום כללי ומסקנות עיקריות אודות חווית השעמום על סוגיו Abstract VI

7 תקציר העבודה הנוכחית עוסקת בחוויית השעמום, מזווית של פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית ומזווית פסיכולוגית של חקר הרגשות. העבודה מתמקדת בשלושה נושאים מרכזיים: 1. הצגה וכינון המושג של שעמום קיומי, תוך הנהרת המושג על ידי שימוש בהגות מתוך הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ובתיאוריה פסיכולוגית-אקזיסטנציאליסטית אודות רגשות, המציגה מודל של רגשות קיומיים. 2. הצגה וכינון טיפולוגיה מקיפה של השעמום על סוגיו, תוך התייחסות לסוגי השעמום הבאים: שעמום קיומי, שעמום כמצב רוח, שעמום יומיומי - מצבי ושעמום ההגנתי. השעמום ההגנתי מכיל בתוכו את השעמום כמסווה של תוקפנות, חרדה, תסכול ודיכאון. כמו כן הוא מכיל את השעמום המסווה רגשות חיוביים. הטיפולוגיה המוצעת מתבססת על שני קריטריונים: קריטריון קיומי וקריטריון רגשי. 3. הצגה ודיון אודות הקשר שבין הסוגים השונים של השעמום לבין תמות מרכזיות בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (אותנטיות, חופש בחירה, לקיחת אחריות, מודעות למוות ובדידות) וניסיון לשבץ חוויות רגשיות שונות של שעמום בתוך המארג הרחב יותר של תופעות רגשיות, כפי שהוא מיוצג על ידי תיאוריות מודרניות בחקר הרגשות. שלושת הנושאים המוצגים לעיל טרם נחקרו עד כה. עד היום תופעת השעמום נחקרה בעיקר באופן אמפירי ופחות מזווית הסתכלות תיאורטית. במובן זה העבודה הנוכחית היא חדשנית ובעלת ערך מוסף ייחודי. הרעיונות המרכזיים המוצגים בעבודה הן כדלקמן: 1. השעמום הקיומי, שהוא סוג של שעמום עמוק, הנובע מתחושה של העדר משמעות בחיים, הוא רגש קיומי אימננטי לאדם, אשר מחד, חי בעולם נטול משמעות מובנית, אך מאידך, זקוק, מבחינה נפשית, לחוויה שחייו הם בעלי תוכן ומשמעות מעבר לעצמו. במובן זה השעמום הקיומי דומה למושגים קיומיים שהוצגו בעבר, כגון: אבסורד, ניכור ובחילה, אך עדיין שונה מהם, כפי שיוצג בעבודה, כאשר יורדים לרמת הדקויות. לפיכך, יש הצדקה להתייחס אליו כאל מושג נפרד. מבחינת החוויה הסובייקטיבית, השעמום הקיומי נחווה כסוג של מוות נפשי. למרות הסבל הכרוך בו, הוא בבחינת חוויה שניתן להתפתח ממנה, כיוון שהוא מוביל את האדם לעריכת שינויים בחייו ולתנועה מכיוון בלתי אותנטי לכיוון אותנטי. במובנים אקזיסטנציאליסטיים אלו, השעמום הקיומי מהווה צעד לקראת בחירה חופשית ולקיחת אחריות. VII

8 2. השעמום כמצב-רוח והשעמום היומיומי-מצבי, הנובע משגרה, הם שני סוגי השעמום אליהם אנו מודעים ביותר, בחוויה הסובייקטיבית. מזווית הסתכלות אקזיסטנציאליסטית, הפרשנות של האדם לשעמום ממין זה, גורמת לו שלא לקחת אחריות. בשעמום כמצב-רוח ההנחה היא כי השעמום יחלוף כלעומת שבא, ללא שליטה של הפרט, כדרכם של מצבי-רוח. בשעמום יומיומי-מצבי ההנחה היא כי השעמום נובע מן המצב החיצוני בו האדם נתון ולא מעמדתו הפנימית כלפיו. הנחות ממין זה גורמות לפרט שלא לבחון את עצמו ואת גישותיו, לנוכח השעמום אותו הוא חווה. 3. הסוגים השונים של השעמום ההגנתי מהווים מנגנוני הגנה, אשר בהם האדם עושה שימוש על מנת להימלט מפני מפגש עם רגשותיו הקשים והבלתי נעימים ובכך לשמור על דימוי עצמי חיובי. על ידי כך הם גם מסייעים לו, לעיתים, לתפקד ולשרוד ברמה היומיומית. עם זאת, מכיוון שהם מסווים מפני האדם את האמת הרגשית שלו עצמו, הם מונעים ממנו להגיע לאותנטיות, לחופש בחירה וללקיחת אחריות ובכך דוחפים אותו לכיוון של חיים שהם בגדר הונאה עצמית. 4. ככלל, השעמום הוא תופעה מורכבת ורבת ממדים, בעלת השלכות על תחומים מרכזיים בחיים, ביניהם חינוך, טיפול נפשי, טיפול בקשישים, מין וזוגיות, תעסוקה ועוד. על מנת להבין כיצד יש להתמודד עם חווית השעמום, יש לערוך הבחנות בין הסוגים השונים של החוויה ולהתמודד עם כל אחד מהם באופן שונה. כיום, ההתמודדות עם השעמום נערכת בעיקר בשיטה של "עוד גירויים", מתוך העדר הבנה של הבעיה העמוקה, המצויה בבסיס השעמום, שהיא בעיית העדר המשמעות. ההתמודדות עם השעמום הקיומי נגזרת על כל אדם מעצם היותו אדם ועולה במיוחד במצבים בהם משמעות החיים ה-'רגילה' מתפרקת (למשל, בזקנה ולנוכח האיום של המוות). התמודדות זו היא בעלת אופי משולב: פסיכולוגי ופילוסופי כאחד. לעומת זאת, ההתמודדות עם השעמום ההגנתי לסוגיו היא בעלת אופי יותר פסיכולוגי, כאשר שעמום ממין זה אינו תופעה הכרחית בקיום האנושי. 5. חווית השעמום, מעצם מורכבותה, אינה בהכרח שלילית, כפי שמקובל להאמין, אלא נכון יותר לתארה כבעלת גוונים והיבטים שונים. על מנת לבדוק את ערכו של השעמום, נערכו הבחנות בין מושג השעמום למושגים הקשורים אליו, בדרך של דמיון או ניגוד, כגון פנאי, בטלה, עבודה ותעסוקה. מן ההבחנות הללו עולה כי עקרונית, קיימים מקרים בהם ניתן לתאר סוגים מסוימים של שעמום (בעיקר השעמום הקיומי) כבעלי ערך חיובי. VIII

9 בסך הכל, העבודה הנוכחית מהווה אחד מן הנדבכים הראשונים בחקר מושג וחווית השעמום, תחום אשר לפי שעה מצוי עדיין בחיתוליו, אך העניין בו הולך וגובר. קיימים עדיין תחומים פרקטיים רבים שיש לחקור את הקשר בינם לבין השעמום והם מוצגים, בחלקם, בעבודה זו. עם זאת, תרומתה העיקרית של העבודה היא ברמת התיאוריה והבנת המושג. IX

10 1. מבוא 1.1 מטרות העבודה הנוכחית וחשיבות חקר השעמום "האלים השתעממו ובראו את האדם. האדם השתעמם מפני שהיה בודד, לכן נבראה חווה. ומרגע זה נכנס השעמום לעולם וגדל במספר ישיר לגידול האוכלוסייה. האדם השתעמם לבדו. אדם וחווה השתעממו ביחד. אחר כך השתעממו אדם וחווה וקין והבל שעמום משפחתי. לאחר מכן גדלה אוכלוסיית העולם והאומות השתעממו בהמוניהן. כדי לשעשע את עצמן הן הוכו ברעיון לבנות מגדל ו"ראשו בשמיים". רעיון זה משעמם כמו גובהו של המגדל והנו הצגה נוראה לכך, איך יד השעמום היא על העליונה. ואז הם התפזרו בכל העולם, בדיוק כמו בני אדם בימינו, המטיילים בחוץ לארץ, אך עדיין נשארים משועממים". קירקגור, סרן (או-או, 1998:254, 'מחזור הזריעה') מטרתה המרכזית של העבודה הנוכחית היא לחקור את תופעת השעמום, על סוגיה, מזווית הסתכלות אקזיסטנציאליסטית ומזווית הסתכלות של חקר הרגשות. מטרות נוספות הן ליצור טיפולוגיה של השעמום על סוגיו וגווניו ולתאר מהי החוויה הנפשית-סובייקטיבית של היות משועמם. הקשרים בין מהות השעמום ובין פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית מחד גיסא וחקר הרגשות מאידך גיסא, לא נחקרו עד כה באופן אקדמי מקיף: לפי (1996:96) Corsini & Auerbach מספר המחקרים בנושא השעמום זעום יחסית למחקר אודות תופעות רגשיות אחרות, כגון כעס ודיכאון. עם זאת, הם מציינים כי בשנים האחרונות עולה בהדרגה מספרם של המחקרים העוסקים בנושא, כדי למלא את החלל התיאורטי שנוצר בתחום. הצורך המחקרי הקיים, למילוי חלל זה, מצביע על הנחיצות של העבודה הנוכחית. בעוד שבתחום המחקר האקדמי תופעת השעמום הוזנחה, הרי שקיימות התייחסויות רבות אליה בחיי היום-יום, המשתקפות בעולם הפרסום, בספרות היפה ובתעשיית הצרכנות, הפנאי והבידור, שהתפתחה באופן מואץ בשנים האחרונות. בתחום הפרסום אנו עדים לעלייה הולכת וגוברת בשימוש הישיר במילה 'שעמום' 1 על נגזרותיה, כמו גם בהתייחסות עקיפה לתופעה. 1 כך למשל, בשלטי חוצות הופיעה בשנת 2003 הפרסומת הבאה, מטעם האגודה לקידום התיירות: "משעמם לך? סע לטבריה". בשנת 2004 הופיעו בשלטים אלו הפרסומות של המותג החדש של פלאפון לצעירים: "השעמום הורג אותך?,Escape רשת סלולרית חדשה". בשנה זו נשלחה גם ההודעה הבאה 1

11 בתחום הספרות, דוסטויבסקי, קונדרה ואחרים, שיצוטטו בהמשך העבודה, הם סופרים בעלי זווית הסתכלות אקזיסטנציאליסטית, אשר ראו בשעמום חוויה מרכזית בקיום האנושי ותיארו זאת 2 בכתביהם. בתעשיית הצרכנות והבידור אנו עדים להתפתחות עצומה של אלטרנטיבות אינסופיות לבילוי הזמן באופן מהנה, משעשע, מסקרן ומרגש, 3 על מנת לברוח משעמום. כל ההתייחסות הללו מעידות על חשיבות ומרכזיות השעמום בקיום האנושי, בפרט בתקופתנו אנו. חלק מרכזי מן העבודה יוקדש לכינון ופיתוח המושג 'שעמום קיומי', שיובהר על ידי הבחנתו והבדלתו מסוגים אחרים של שעמום. מבחינת ההמשגה המחקרית, מדובר במושג חדשני, שהוא פרי המצאתי. עם זאת, התייחסויות לרעיון, העומד בבסיס המושג, ניתן למצוא בספרות היפה כבר לפני שנים רבות, כך שהרעיון אינו חדש, מבחינת קיומו בתודעה האנושית (כלומר, מבחינה אפיסטמולוגית). אחת ממטרותיי בעבודה הנוכחית היא לצמצם את הפער הקיים בין הידיעה האינטואיטיבית של בני האדם אודות מהות השעמום, לבין האופן בו הומשגה חוויה זו בספרות האקדמית. לשם כך, אתאר את תפיסת השעמום בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, שהומשגה מעט עד כה, ואפתח אותה, דרך הנהרת המושג של 'שעמום קיומי'. המטרה בכינון מושג זה היא לבחון את תופעת השעמום בראי האקזיסטנציאליזם והפסיכולוגיה האמפירית. מכיוון שבחינה שכזו כמעט שלא נעשתה, הרי שהדבר יוצר חלל, אשר חלק מתפקיד העבודה הנוכחית הוא לנסות ולצמצמו. תפקיד נוסף של העבודה הנוכחית הוא להציע הצעות יישומיות להתמודדות פרקטית עם חוויית השעמום על סוגיה ולספק כיוון ובסיס לעריכת מחקרים אמפיריים נוספים, הנחוצים בתחום. 2 בפלאפון הסלולארי של לקוחות "סלקום": "הקריינית במשיבון משעממת? חייגו למשיבון, הקישו 4 ובחרו סגנון חדש בחינם". ניתן לראות באין סוף המבצעים אשר מוצעים לנו, הקונים, ניסיון של המוכרים ליצור :.action ההשתתפות במבצע, הכולל אפשרות לזכות בפרס, מכניסה עניין וריגוש, ובכך הופכת את הקנייה לפחות משעממת. 3 כך, למשל, הוקם באינטרנט אתר ספציפי למשועממים בשם:, המכיל חידות, בדיחות, משחקים ועוד, על מנת להתמודד עם תופעת הזמן שאינו חולף, שהיא מסימני ההיכר של השעמום. באירופה הוקמו פארקים לשעשועים המיועדים למבוגרים, כדוגמת הרשת 'ששת הדגלים' (ראה,( אשר מציעים התנסויות בפעילויות פיזיות מפחידות, בניסיון ליצור ריגושים. 2

12 1.2 המתודה והנחות היסוד העומדות בבסיס העבודה הנוכחית העבודה הנוכחית מסתמכת בעיקר על רעיונות של הזרם הפילוסופי האקזיסטנציאליסטי, ויוצאת מתוך נקודות המוצא והאמונות המשותפות להוגים המרכזיים שהשתייכו אליו, שהם: קירקגור, ניטשה, היידיגר, סארטר וקאמי. עם זאת, יש לציין כי מבחינה מתודית, העבודה אינה מהווה עבודה אקזיסטנציאליסטית טיפוסית. כך, אין בכוונתי לעשות שימוש במשלים ספרותיים פרי עטי על מנת להעביר את רעיונותיי לקורא באופן אסתטי, אם כי ייעשה שימוש בקטעים ספרותיים פרי עטם של סופרים ופילוסופים אקזיסטנציאליסטיים להמחשת הנאמר. במקום זאת, הטענות יוצגו בעיקרן באופן אקדמי פורמלי. במסגרת הגישה האקדמית, יוצגו גם מחקרים אמפיריים מתחום הפסיכולוגיה, לצורך תמיכה בטיעונים המועלים. הנחות היסוד העומדות בבסיס העבודה הנוכחית משקפות זווית הסתכלות אקזיסטנציאליסטית ומדגישות את החוויה הרגשית. מדובר בהנחות הבאות: - החשוב והמשמעותי בחקר השעמום הוא חקירת מאפייניה של החוויה הסובייקטיבית הפנימית של היות משועמם. בהתאם לכך, בעבודה הנוכחית אין בכוונתי להתמקד בחקירת ההיבטים האובייקטיביים של השעמום, כגון תנאים סביבתיים המולידים שעמום. עם זאת, בהחלט אתייחס לשאלה העקרונית: האם השעמום מהווה רגש אנושי הכרחי (אימננטי), הנובע מעצם קיומנו בעולם או שנכון יותר להתייחס אליו כאל קטגוריה פרשנית? שאלה זו עולה לגבי כלל הרגשות: האם הם נובעים מ"טבע" הכרחי כלשהו או שהם תולדה של הבנייה חברתית? (לדיון בסוגיה זו ראו,Robinson 2004). שאלה עקרונית נוספת, הקשורה לשאלה זו, היא: האם נכון לראות בשעמום תופעה אובייקטיבית או שהוא "בעיני המסתכל"? (כלומר, תופעה סובייקטיבית). - מבחינה מתודית, כדי ללכוד את מהות חווית השעמום, קיימת אמנם האפשרות לנסות להגדירה באופן אנליטי, אך ניסיונות בכיוון זה לא עלו יפה. במילים אחרות, הניסיונות לחפש הגדרה שתספק תנאים הכרחיים ומספקים לסיווג החוויות הרגשיות של הפרט כנופלות תחת הקטגוריה של 'שעמום' או העדרו לא צלחו. במקום זאת, אנסה להציג את מאפייניו של השעמום, תוך שימוש בדימויים ומטבעות לשון, שישפכו אור על מהות החוויה. 3

13 1.3 פרקי העבודה בעבודה זו תשעה פרקים: הפרק הראשון הוא פרק המבוא, המוצג בזאת. הפרק השני יציג טיפולוגיות של שעמום: ראשית, יוצגו ניסיונות ראשוניים לעריכת טיפולוגיות שכאלו, שנערכו עד כה בזרם הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. בהמשך תוצג הטיפולוגיה המוצעת על ידי, המבוססת על קריטריונים אקזיסטנציאליסטיים ורגשיים. הפרק השלישי יעסוק בהגות הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית אודות שעמום, תוך הצגת עמדותיהם של קירקגור, ניטשה, היידיגר, סארטר וקאמי, תוך ניסיון להעמיק ולפתח את ההבנה לגבי האופן בו השעמום הקיומי מהווה חווית יסוד אקזיסטנציאליסטית. כמו כן יוצגו הבחנות דקות בין השעמום הקיומי לבין מושגים אקזיסטנציאליסטים הקרובים אליו, כדוגמת ניכור, ייאוש ובחילה. הפרק הרביעי יעסוק בקשר שבין שעמום ורגשות, תוך ניסיון להתמודד עם השאלה: האם השעמום הוא סוג של רגש או דווקא מצב של העדר רגשות? כדי להשיב על שאלה זו אבחין בין סוגים שונים של שעמום, תוך התמקדות בשעמום הקיומי, ואציג טיפולוגיות שונות של רגשות, תוך ניסיון לבחון האם וכיצד משתבץ השעמום הקיומי בתוכן. הפרק החמישי יעסוק בקשר שבין השעמום לסוגיו ובין תמות מרכזיות בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית: אותנטיות, אחריות וחופש בחירה, בדידות ומודעות למוות. הפרק השישי יתייחס לערך של סוגים שונים של שעמום, תוך התייחסות לשאלה המרכזית: האם נכון לראות בשעמום על סוגיו "בעיה" שיש לפתור, כלומר תופעה שלילית ופתולוגית, או שמא נכון יותר ללמוד לקבל סוגים שונים של שעמום כחלק אימננטי מן החוויה הקיומית של האדם, המהווים בסיס לצמיחה אישית-רוחנית וליצירתיות. בהקשר זה אבחין בין השעמום לסוגיו ובין מושגים קרובים לו או מנוגדים אליו: בטלה, פנאי, עבודה ותעסוקה. הפרק השביעי יציע דרכי התמודדות עם סוגיו השונים של השעמום, תוך הפרדה בין השעמום הקיומי לסוגי השעמום האחרים. הפרק השמיני יעסוק ביישומים פרקטים והשלכות מחקריות הנובעים מהעבודה הנוכחית. הפרק התשיעי והאחרון יהווה סיכום של עיקרי הדברים. 4

14 2. טיפולוגיה של חווית השעמום 2.1 טיפולוגיות שעמום אקזיסטנציאליסטיות ניסיונות לסווג את השעמום לסוגיו, כמעט שלא נעשו, הן בפסיכולוגיה/פילוסופיה בכלל והן בפסיכולוגיה/הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, בפרט. זאת למעט שלושה ניסיונות שנערכו על ידי שני פילוסופים אקזיסטנציאליסטים, בשנות השבעים של המאה העשרים: שניים של O Connor (1967) ואחד של (1965). Clive הטיפולוגיה הראשונה, אותה הציע (1967:383) O Connor מתייחסת לשני סוגים של שעמום: השעמום האינטנציונלי. כלומר, שעמום המכוון לתופעות חיצוניות בעולם..1 לדוגמא: הרצאה משעממת. 2. השעמום הרפלקסיבי. כלומר, שעמום המכוון כלפי העצמי. 4 לדוגמא, הביטוי: "אני משתעמם/משועמם", משקף שעמום ממין זה. בהמשך דבריו, מסווג (1967: ) O Connor את השעמום לשלוש קבוצות, לפי סוג הטיפוסים החווים אותו. זוהי הטיפולוגיה השנייה שהציע, בה הוא מדבר על: 1. שעמומו של האסתטיקן. 2. שעמומו של הבורגני. 3. שעמומו של איש הרוח. בכך שהוא בוחר לחלק את השעמום לסוגיו לפי סוג הטיפוס החווה אותו, (1967) O Connor יוצא מתוך הנחת יסוד שהשעמום הוא בעיקרו סובייקטיבי, כלומר תלוי בעיקר באישיותו של מי שחווה אותו ופחות בנסיבות. (1967:384) O Connor אמנם התייחס לאפשרות העקרונית של קיומו של שעמום אובייקטיבי, אך בפועל בחר שלא לפתח אותה, כיוון שהוא האמין שאין שעמום אובייקטיבי טהור, אלא בכל סוג של שעמום המרכיב הסובייקטיבי הוא הדומיננטי. 4 בעברית הבחנה זו בולטת אף יותר מאשר באנגלית, כיוון שמדובר בפעלים המשתייכים לשני בניינים שונים: בניין פיעל, המציין אקטיביות, ובניין התפעל, המציין, בין היתר, רפלקסיביות. ישנו גם הביטוי 'אני משועמם', המשתייך לבניין פועל, המציין פסיביות. ביטוי זה ניתן להציג הן כשייך לקטגוריית השעמום האינטנציונלי (אני משועמם מהספר) והן כשייך לקטגוריית השעמום הרפלקסיבי (אני משועמם ממחשבותיי שלי). במובן זה השפה העברית, ביחס לאנגלית, מאפשרת ביטוי של גוונים שונים של תופעת השעמום ובכך מעלה למודעות את היות חווית השעמום חוויה מגוונת ובלתי אחידה. 5

15 1. שעמומו של האסתטיקן מתואר כנובע מרוויה.(satiety) הכוונה היא לאדם שמבחינה כלכלית יש בידיו אפשרויות בלתי מוגבלות לספק את כל צרכיו, אך יותר חשוב מכך, מבחינת אופיו עליו להיות מאופיין בשנינות, דמיון ויכולת להמציא לעצמו אינסוף דרכים להשתעשע. אדם כזה חותר להשיג עוד ועוד הנאה באמצעות החושים (מוסיקה, מין, אלכוהול), אך ככל שהוא מתאמץ יותר ליהנות, כך מטרתו הולכת ומתרחקת ממנו והוא חש רווי מהנאות העולם הזה ונוטה לברוח אל עולם של פנטזיות. אדם כזה הוא בדרך כלל פרפקציוניסט ומתקשה לקבל את מגבלותיו וחסרונותיו של העולם המציאותי.(1967:386,O Connor) 2. שעמומו של האינטלקטואל מתואר כנובע מעקרות רגשית. הכוונה לאדם אינטלקטואלי אשר רגשותיו עוברים תהליך של ניוון, עקב שימוש יתר בשכל. בניגוד לאדם האסתטי, הרודף אחרי סיפוק צרכים טוטלי, הרי שהאינטלקטואל מתמסר כולו לביטוי עצמי עקר, דרך השכל. אנשים כאלו הם בדרך כלל אובססיביים לגבי עבודתם, ומעסיקים את עצמם ללא הרף בעצם כדי להסתיר מעצמם את השעמום העומד בבסיס עולמם הפנימי. התוצאה היא השטחת החוויות הרגשיות והפיכתן לטריוויאליות ומכאן נובע גם חוסר יכולת לחוות תשוקה,O Connor) 1967:390). 3. שעמומו של איש הרוח מתואר כנובע מסירוב לחוות שמחה (הדגש הוא על סירוב ולא על חוסר יכולת). הכוונה היא לאדם שעובר מסע רוחני (אודיסיאה) מעמיק להכרת מניעיו הפנימיים הנסתרים ומניעיהם הפנימיים הנסתרים של אחרים. כך, הוא הופך מאד מודע לעצמו ומצוי ברפלקציה תמידית על המצב האולטימטיבי של האדם, שהוא המוות. מתוך כך הוא מגיע לתחושה שקיום האדם הוא אבסורדי וחסר ערך. החוויה הרגשית היא תערובת של שממה, גועל ותחושות של חוסר תועלת.(1967:392,O Connor) אם נמשיג זאת במונחים הומניסטים-אקזיסטנציאליסטים, הרי שמדובר על אדם שאינו מוכן להכיר באפשרויות החיוביות, שעשויות להוביל לצמיחה, הטמונות בקיומו (כמו רוקנטין, גיבור הבחילה). הטיפולוגיה השנייה של (1967) O Connor לגבי הטיפוסים המשועממים, מזכירה חלקית את מעגלי החיים של קירקגור (1991), שם קיימת התייחסות למעגל האסתטי והדתי, המקבילה לשעמום של האסתטיקן ולשעמום של איש הרוח. (עם זאת, קירקגור, אינו מתייחס לשעמומו של האינטלקטואל). בניגוד לקירקגור (1991) שטען כי המשועמם הוא בעיקר האסתטיקן, סבר O Connor (1967) כי כל שלושת סגנונות החיים מזמינים חוויה של שעמום. עם זאת, הניגוד בין שתי התפיסות מתעמעם, במידת מה, אם ניקח בחשבון שקירקגור (1991) היה סבור שאיש הרוח, הדתי, אינו יכול 6

16 עקרונית להשתעמם, רק אם הוא דתי באופן אותנטי. היות ו- (1967) O Connor טוען כי שלושת סגנונות החיים האפשריים (האסתטי, האינטלקטואלי והרוחני) טומנים בחובם שעמום, הרי שהוא למעשה מדבר על שעמום קיומי, כלומר, שעמום שהוא חלק אימננטי מחיי האדם. אם מסכימים עם הנחה זו, הרי שהטיפולוגיה לעיל בעצם מחזקת את אחת מטענותיי המרכזיות בעבודה הנוכחית, לפיה חיי האדם מחייבים בהכרח חוויה של שעמום קיומי, שלא ניתן להימלט ממנה. כך, לפחות, אצל אדם מודע, העוסק ברפלקציה. אדם שאינו עוסק בהתבוננות פנימה יכול שלא לחוות את השעמום הקיומי, גם אם חוויה זו קיימת בו במובן הפוטנציאלי, מעצם היותו בן אנוש. הטיפולוגיה השלישית היא טיפולוגיה שמציע (1965), Clive אשר מתבססת לכאורה על קריטריון גיאוגרפי-טכני: מקום המגורים. לדעת (1965) Clive המיקום הגיאוגרפי משפיע על הפסיכולוגיה של הסובייקט. בהתאם להנחה זו, הוא מציע להבחין בין שני סוגים עיקריים של שעמום: 1. השעמום של איש הכפר. 2. השעמום של איש העיר. לדידו, מבחינה פסיכולוגית, שני סוגי השעמום הללו מובחנים זה מזה באופן הבא: הכפרי משתעמם בעיקר כתוצאה מתסכול, שנובע מכך שהוא אינו מצוי בסביבה בה יש שפע של גירויים משעשעים. לעומתו, השעמום שחש העירוני קשור דווקא לתחושה של שובע. מרב אפשרויות להנאה ולגיוון החיים, האדם מפתח תחושה של רוויה ומואס בכל האופציות גם יחד. כלומר, למעשה גם כאן מדובר בתסכול, אך התסכול פה הוא פונקציה של רוויה ולא של חוסר (תיאורים אלו נשמעים כמו תיאורים של עירוני ואיש כפר שמחפשים בעיקר אחרי ההנאה, כלומר אסתטיקנים). לטענתו של (1965) Clive שני הסוגים הללו של השעמום קשורים זה לזה בכך שבבסיס שניהם עומדת תחושה של חוסר משמעות וריקנות, שתוקפת את האדם כל אימת שהוא נוכח לדעת שנוכחותו בעולם אינה כה נחוצה, אם מתוך שפע (חווית העירוני, של היות אחד מהמון) ואם מתוך מחסור (חווית הכפרי, של היות מרוחק ממרכז ההוויה). במילים אחרות, (1965:361) Clive סבור שהתחושה של "היות נחוץ" בעולם היא זו המונעת שעמום. בהקשר לרעיון זה הוא מציין כי אדם ללא תפקיד מוגדר, ולו הטיפשי ביותר, הוא אדם שיהיה פגיע במיוחד לחוויית השעמום. רעיון זה עומד בסתירה לעמדתו של (1956), Sartre לפיה דווקא הכניסה לתפקיד חברתי מוגדר היא זו הגורמת לנו לשעמום, הנובע מכך שאיננו אותנטיים (כדוגמא לכך, הוא מציג את התנהגותו של המלצר, אשר נובעת כל כולה מקודים חברתיים. בכך שהוא עוקב באדיקות אחר סט חוקים זה, הוא הופך מנוכר לעצמו). מי מביניהם צודק? 7

17 ברמה היומיומית של חוויית ההדיוט את השעמום, נראה כי (1965) Clive לוכד היטב את תחושתם של רב בני האדם, כי העיסוק מונע שעמום. זאת לפחות בהסתכלות שמעל פני השטח. עם זאת, אני סבורה שברמת העומק לא ניתן עקרונית למנוע את השעמום הקיומי, אלא רק לברוח מלחוות אותו לפרקי זמן קצרים (למשל, דרך עיסוק כזה או אחר). במילים אחרות, גישתי שלי קרובה יותר לגישתו של (1956) Sartre ומתייחסת לרמת המודעות האישית של הסובייקט: ככל שהאדם פחות מודע לעצמו ולמצבו הקיומי בעולם, כך יצליח שלא לחוות שעמום קיומי, על ידי כניסה לתפקיד כלשהו שבו הוא חש שזקוקים לו. ככל שהאדם מודע יותר לעצמו ומעוניין לבטא את עצמו בעולם באופן ייחודי ואותנטי, כך הוא יסבול משעמום קיומי בבצעו תפקיד חברתי מוגדר מראש. אדם מודע יוכל לברוח לפרקים מחוויית השעמום הקיומי רק על ידי יצירת משמעות אישית-ייחודית לחייו. בהתאם לרעיונותיהם של ניטשה וקירקגור, שיפורטו בהמשך, על מנת להימנע משעמום יש צורך לגוון במשמעויות אלו: כלומר, להרוס תדיר משמעות אחת לטובת בניית משמעות אחרת וחוזר חלילה. בתקופות בהן האדם מצוי בתהליך של החלפת משמעויות, הרי שנגזר עליו לחוות שעמום קיומי. ביקורתי המרכזית לגבי טיפולוגיות השעמום שהוצעו על ידי (1967) O Connor ו- Clive (1965) היא כפולה: ראשית, שתי הטיפולוגיות הן צרות מדיי ואינן מתייחסות לתופעות שונות של שעמום אשר מצויות בעולם האמפירי (למשל, שעמומו של התלמיד שאינו מקובל חברתית וטוען כי חבריו לכתה משעממים אותו, אשר יוסבר בהמשך העבודה הנוכחית כסוג של שעמום המסווה חרדה, אינו מוסבר על ידי הקטגוריות השונות שהציעו O Connor ו-.(Clive שנית, שתי הטיפולוגיות חסרות התייחסות מפורשת לסוג השעמום אותו אני מכנה 'שעמום קיומי'. זאת למרות שמחבריהן מתיימרים לייצג זווית הסתכלות פילוסופית-אקזיסטנציאליסטית. 2.2 טיפולוגיה אקזיסטנציאליסטית-רגשית לתופעת השעמום טיפולוגיית השעמום החדשנית, המוצעת בעבודה הנוכחית, מתבססת על שני קריטריונים: קריטריון אקזיסטנציאליסטי. קריטריון רגשי..1.2 טיפולוגיה זו מנסה לענות על השאלות הבאות: האם השעמום הוא יש קיומי והכרחי בעולם או שמא הוא אשלייתי ומהווה סמל לתופעות רגשיות אחרות? (הקריטריון האקזיסטנציאליסטי). במידה והשעמום הוא ייצוג סימבולי וסימפטומטי לרגשות אחרים, באלו רגשות מדובר? (הקריטריון הרגשי). 8

18 התשובות לשתי השאלות הללו תלויות זו בזו ושני הקריטריונים לעיל אף הם שזורים זה בזה. על מנת להשיב על שאלות אלו, יש לחלק את חווית השעמום, על סוגיה השונים, למספר קטגוריות: -השעמום הקיומי. -השעמום כמצב-רוח. -השעמום היומיומי-מצבי. -השעמום ההגנתי (השעמום כביטוי עקיף לחוויות רגשיות אחרות, שהפרט שואף להתגונן מפניהן) השעמוםהקיומי האם קיים שעמום בעולם העומד בפני עצמו, כקטגוריה נפרדת, או שמא השעמום אינו אלא קטגוריה פרשנית שאנו משליכים על המציאות, לעתים מבלי להבין שזוהי דרכנו לבטא או לכסות על רגשות אחרים? האם השעמום הוא תופעה אוניברסלית, כזו הנובעת מעצם הקיום האנושי, או שמא מדובר בתופעה תרבותית, תלוית זמן והקשר? המושג 'שעמום קיומי' מניח כי קיים סוג אחד לפחות של שעמום, שאינו בגדר השלכה או תופעה חברתית, אלא הוא נגזר באופן הכרחי מעצם הקיום האנושי. השעמום הקיומי הוא בעל אופי אוניברסלי ועומד בפני עצמו בעולם, משום שהוא מהווה חלק אימננטי מן הקיום האנושי, בדיוק כפי שהאקזיסטנציאליסטים (למשל,,May 1950) טענו לגבי החרדה הקיומית. השעמום הקיומי הוא חוויה רגשית עמוקה, הנובעת מן הפער בין הצורך של האדם במשמעות, מחד גיסא, לבין העובדה שאנו חיים בעולם שאין בו משמעות מובנת ואימננטית כשלעצמו, מאידך גיסא. פער זה זכה לשמות שונים בפי הוגים אקזיסטנציאליסטים שונים: כך, (1959) Sartre תיאר אותו כמוביל לבחילה ואילו קאמי (1957) תיאר אותו כמתבטא בחוויה של אבסורד. במילים אחרות, הטענה היא שהשעמום הקיומי הוא חוויה רגשית הנגזרת על כל בן אנוש, מעצם העובדה שכל אדם באשר הוא אדם זקוק למשמעות (פרנקל, 1981) והעולם כשלעצמו אינו מספק צורך זה. עם זאת, לא כל אדם מודע למקורותיו העמוקים הללו של השעמום הקיומי ולכן במחקרים אמפיריים יהיה קשה לחקור את שכיחותו ומהותו ולהוכיח את קיומו. סיבה נוספת לכך שיהיה קשה לאסוף מידע על שכיחות השעמום במחקרים אמפיריים (הכוונה היא לא לשעמום הקיומי אלא לשעמום על סוגיו השונים) היא שהשעמום נתפס בתקופות רבות כבלתי לגיטימי. כך, למשל, בנצרות השעמום נתפס כחטא דתי ורוחני: קיים אף מושג מיוחד המתאר את הנזיר אשר מנוכר מהרוחניות ואינו מצליח להתמקד בתפילות. המושג הוא 'אקדיה'.(Acedia) (לפירוט המושג, ראו.(1996:11,Spacks משמעות מילה זו היא משהו שבין שעמום (boredom) לבין עצלות.(sloth) השעמום נתפס בעבר כחטא וכבלתי לגיטימי וכך גם 9

19 בהווה, לפחות אצל חלקים מסוימים מן האוכלוסייה (למשל, בקרב האוכלוסייה הדתית, לא רק בנצרות אלא גם ביהדות: לפי הרמב"ם "השעמום הוא מום"). לכן סביר להניח שאנשים לא ימהרו לדווח עליו. מעבר לפן האוניברסלי של השעמום הקיומי, שהוצג לעיל, קיימים גם גורמים תרבותיים ותקופתיים, המשפיעים עליו. כך, במאה הנוכחית, הפוסט-מודרנית, קיימים תהליכים ותנאים המסייעים לשעמום הקיומי להפוך לחוויה שכיחה יותר אצל מרבית בני האדם. כוונתי היא לתהליכים ותנאים כגון: העלייה ברמת החיים, התפתחות הטכנולוגיה והעלייה בשעות הפנאי של הפרט הנובעת ממנה, העלייה בתוחלת החיים כתוצאה מהתפתחות הרפואה ומשבר הערכים והכאוס הערכי המאפיין את התקופה (לא עוד הדת, המדע או המשפחה כערכים שולטים). לטענתו של לנדאו (1999), משבר ערכי זה החל עוד במאה השמונה-עשרה, בעקבות אכזבה מערכים מרכזיים כגון טבע, דת ומדע. כך, בעוד שבתקופה היוונית האמינו שהטבע מגן עלינו, ואחר כך, בימי הביניים, האמינו באלוהים ובדת, ובתקופה שלאחר ההשכלה האמינו במדע, במאתיים שנים האחרונות כל האמונות הללו התפרקו. לנדאו (1999), מציין כי זוהי הסיבה לכך ששאלת משמעות החיים עלתה ביתר שאת במחקר ובהגות במאתיים השנים האחרונות. מבחינה לשונית, הדבר מתיישב עם העובדה שהמילה 'שעמום' קיימת באנגלית רק מאז המאה השמונה-עשרה (לפי,Peters 1975, המונח Bore באנגלית נכנס לשימוש רק במהלך המאה השמונה-עשרה ולא ניתן למצוא את עקבותיו לפני 1760). דברים אלו מתיישבים היטב עם טענתי, לפיה השעמום הקיומי מייצג עיסוק בשאלות של משמעות החיים. כך, האדם הטיפוסי במדינה מערבית, במאה העשרים ואחת, שאינו נתון עוד במאבק הישרדותי-קיומי ושמתקשה לאמץ לחיקו אידיאולוגיית חיים כזו או אחרת (כגון: אמונה נחרצת בעקרונות המדע, הדת או המשפחה, כבסיס לחיים "נכונים" וראויים) מוצא עצמו פעמים רבות משועמם. שעמום זה הוא שעמום קיומי, הנובע מן הגישה הרלטיביסטית, המתבטאת בקושי להאמין באופן נחרץ וטוטאלי בערכים ספציפיים, המקנים משמעות לחיים ומן האמונה הניהיליסטית כי "הכל אותו הדבר" השעמום כמצב-רוח במה מתבטא מצב רוח משועמם? נראה שזוהי חוויה יומיומית שכיחה, המתבטאת בקושי להתרכז ולהתמקד בדבר מסוים ולמצוא בו עניין לאורך זמן. במישור המוחשי-ההתנהגותי ניתן לצפות בתופעות יומיומיות מגוונות המעידות על מצב רוח זה, כגון: תופעת ה"זיפזופ" בין ערוצי הטלביזיה, מבלי יכולת למצוא עניין בתוכנית טלביזיה ספציפית, תופעת השיטוט בין אתרי האינטרנט, ללא יכולת 10

20 להתמקד באחד מהם וכן הלאה. מדוע יש לכנות תופעה זו בשם מצב רוח? אני מסתמכת בזאת על ההגדרה של בן זאב (1998: ) את המושג 'מצב רוח', לפיה מצב רוח הוא תופעה רגשית המתאפיינת בדרגת מיקוד נמוכה (העדר מכוונות לאובייקט ספציפי) ובאופי אקטואלי (ביטוי התופעה הרגשית בהווה, בפועל). ישנן גישות שונות התייחסות לשאלה מהו מצב רוח ומהו מקורותיו. גישתו של בן זאב (1998) מגדירה מהו מצב רוח, אך אינה מתייחסת לסיבות המולידות אותו. גישה המתייחסת למקורות מצבי רוח היא גישתו של בולס,(Bollas) פסיכואנליטיקאי בריטי בן זמנו, אשר שייך לזרם המעמיד במרכז את יחסי האובייקט. לפי בולס (2000:116) "כאשר אדם נכנס למצב רוח, הוא מתקרב, באמצעות פעילות נפשית כזאת, לדרך אחרת של יצירה ופיתוח של יסודות העצמי הילדי שלו... מצבי רוח מסוימים יוצרים קטעים של מצבי עצמי קודמים". בהתאם לגישה זו, בולס ודאי היה טוען שמצב רוח משועמם משחזר מצבי ילדות, בהם הילד בחר להראות שהינו משועמם מול הוריו כדי להתמודד עמם (למשל, כדי שלא לאפשר להם לשלוט בו ולהכתיב לו פעילויות). כיום, כבוגר, אותו סובייקט בוחר להיות משועמם במצבים המשחזרים לו סצנות אלו מילדותו. גישתו של בולס (2000) מסבירה יפה מצבי רוח חוזרים ונשנים של סובייקט כזה או אחר, אך קשה להסביר באמצעותה מצבי רוח הנפוצים בתקופה מסוימת ומאפיינים קבוצה רחבה של אנשים. זוהי הסיבה שבחרתי להסתמך, בהקשר זה, על בן-זאב (1998). מזווית הסתכלות אקזיסטנציאליסטית ניתן לטעון כי תופעת מצב-הרוח המשועמם ניתנת לרדוקציה לכדי שעמום קיומי. הכוונה היא לכך שמצב רוח של שעמום אינו אלא סימפטום למצב האנושי העמוק יותר המאפיין כל אדם באשר הוא אדם והוא: השעמום הקיומי, שהוא תחושת העדר המשמעות, המקנננת לעיתים ברבים מאתנו. מצב זה הוא מצב מאיים ולכן רב האנשים משתדלים לברוח ממנו, על ידי עשייה ועיסוקים שונים ומצליחים בכך חלק ניכר מהזמן. עם זאת, כיוון שמדובר בחוויה אנושית-קיומית-בסיסית, לא ניתן לחמוק ממנה לחלוטין ולכן אצל אנשים רבים היא מוצאת ביטוי במה שמכונה לכאורה "מצב רוח משועמם", שהוא פחות מאיים על הסובייקט, משום שהאדם רואה במצב-רוח אפיזודה רגשית חולפת ולא מצב של קבע (מה שבן זאב, 1998, מכנה: אופי אקטואלי, בניגוד לאופי פוטנציאלי). האשליה פה, יטענו האקזיסטנציאליסטים, היא שכביכול מדובר ב"מצב" ולא בתופעה קיומית בלתי נמנעת, שהיא: ההבנה שהעולם הוא חסר משמעות כשלעצמו וכך גם חיי כל אדם בתוכו. כנגד הרדוקציה המוצגת לעיל, ניתן לטעון כי ישנם מצבי-רוח של שעמום שאינם מבטאים מודעות לחוסר המשמעות של החיים. לדוגמא, סביר להניח שילד קטן, המצוי במצב רוח משועמם, אינו עסוק בשאלות של משמעות. גם אנשים מבוגרים רבים ודאי יטענו כי כאשר הם מצויים במצב-רוח 11

21 משועמם הם אינם חווים חוסר משמעות קיומי גלובלי. כך, מבחינת החוויה הסובייקטיבית, אין מקום לרדוקציה, ויש להפריד בין השעמום כמצב רוח והשעמום הקיומי. ייתכן שישנם מצבים ספציפיים בהם מצב-הרוח המשועמם מבטא שעמום קיומי, אך אין הדבר הכרחי השעמום היומיומי-מצבי השעמום היומיומי-מצבי, הוא בעל עוצמה קלה יחסית, ברמת החוויה המודעת, ונובע לרב משגרה או ממצב של גירויים קבועים החוזרים על עצמם. בשעמום ממין זה רב תרומתם של גורמי החוץ, לעומת הגורמים התוך-נפשיים, יחסית לסוגי השעמום האחרים. שעמום ממין זה הוא מה שהאדם ההדיוט מכיר אינטואיטיבית כשעמום. הכוונה למצבים שיש בהם מרכיב גבוה של חזרתיות, העומדת בניגוד לצורך של כל אדם בגירויים מסקרנים ובסביבה "חיה". מזווית הסתכלות אקזיסטנציאליסטית, ניתן לטעון כי גם השעמום היומיומי-מצבי נובע, למעשה, מן השעמום הקיומי. הטענה היא כי בשעמום היומיומי-מצבי קיימת אשליה כי השעמום נובע כל כולו מבחוץ, ממאפייני המצב (מן השגרה שבפעילות או מהעדר הגיוון שבגירויים הסביבתיים). למעשה, השעמום אינו נובע רק מן המצב המסוים של שגרה או העדר די גירויים חיצוניים, אלא מקורותיו עמוקים ופנימיים יותר: הוא נובע מחרדה מפני מוות נפשי, הכרוך בחוויה של קיבעון וסגירות, אשר השגרה והחסך בגירויים מהווים ייצוג מוחשי שלה. ייצוג מוחשי מפורש זה אינו מאפשר לפרט להכחיש את החרדה מפני מוות נפשי. לגישה זו אין הוכחות מבוססות בשלב זה של המחקר. עם זאת, הנמקה חלקית לגישה זו מצויה בתשובה לשאלה הבאה: מדוע שחוויה של שגרה או של העדר גיוון בגירויים הנתונים במצב מסוים תגרום לסבל נפשי? תשובה אפשרית לכך היא כי החוויה השגרתית גורמת לסבל, עקב סיבות קיומיות. הכוונה היא לכך שכאשר אנו חווים שגרה או חשים שיש סביבנו גירויים שאינם מתחלפים, הרי שאנו 5 מצויים בחוויה של העדר שינוי. חוויה שכזו נקשרת באופן סמלי אל המוות, שהוא המצב האנושי 5 פרסומת חדשה של טמבור, שהופיעה בטלביזיה בשנת 2004, מתחילה במילים: "איזה שעמום זה להיות קיר". הכוונה היא לכך שמשעמם להיות קיר לבן. הפרסומת מצביעה על כך שהלבן הוא סטנדרטי, חוזר על עצמו וקונבנציונלי ובכך לא עונה על הצורך של האדם בתקופתנו בשינויים. כפתרון, הפרסומת מציעה לאנשים לצבוע את הקירות בצבעים עזים, כגון: ורוד חזק. זוהי פרסומת המאפיינת, מחד גיסא, צורך אוניברסלי, קיומי בסיסי בשינוי (המייצג את החיים) ומאידך גיסא, מודעות מוגברת לצורך זה, שהיא פונקציה של התקופה והתרבות העכשוויים (בעבר, כאשר החיים היו פחות נוחים, 12

22 הקבוע והסגור היחיד לפי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. את החיים האנושיים רואים הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים (קירקגור, ניטשה, היידיגר, סארטר וקאמי) כתהליך, כלומר: כקיום המאופיין בדינמיות ושינויים. לפי הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים שהוזכרו לעיל, האדם הוא בגדר שאלה פתוחה, העומדת בניגוד לישות בעלת מהות סגורה. אם מאמצים תפיסת עולם שכזו, הרי שאין פלא כי חוויות של העדר שינוי ייתפסו כהיפוכם של החיים, כלומר: כנושקות למוות (הכוונה כאן היא למוות במובן הרחב של המילה, לא רק למוות במובן הפיזי, אלא גם למוות במובן הנפשי). ניתן להסתכל על המוות כאל סמל, המייצג את חוסר המשמעות שבחיים האנושיים (כיוון שהאדם מודע למותו, הרי שהוא עלול לשאול את עצמו: "בשביל מה להתאמץ, אם ממילא בסוף אמות?"). כאמור, מודעות לחוסר המשמעות שבחיים מתבטאת בחוויה של שעמום קיומי. זווית הסתכלות שונה על תופעת השעמום היומיומי-מצבי מיוצגת על ידי הגישה קוגניטיבית, אשר מתבוננת בשעמום כעל חוויה הנובעת מקושי לשאת מצב בו אין די גירויים מסביב, בשל העדר עניין אינטלקטואלי. גישה זו מעמידה במרכז גורמים קוגניטיביים (סקרנות וצורך לחקור את הסביבה), בניגוד לגישה האקזיסטנציאליסטית, שהוצגה לעיל, לפיה גורמים קיומיים הם העומדים בבסיס חווית השעמום (הגורם הקיומי המרכזי, אותו מציגים האקזיסטנציאליסטים, הוא הפחד מפני המוות). דוגמא לגישה קוגניטיבית לחקר השעמום היא מחקרו של Bexton ועמיתיו (1954). במחקר זה נתבקשו סטודנטים לשכב באפס מעשה, כאשר כל צורכיהם הפיזיולוגיים מסופקים, תמורת 20 דולר ליום. לאחר יומיים החלו להתעורר בנבדקים סימנים בולטים של אי שקט. כל אחד מהם חיפש גירויים באופן פעיל, אפילו אם היה מדובר בגירויים מונוטוניים, כגון הקלטה של רשימת שערי המניות בבורסה. אף סטודנט לא החזיק מעמד יותר משלושה ימים בתנאים אלו. מחקר זה הפתיע את קהילת הפסיכולוגים, שעד אליו הייתה סבורה שהצרכים ההישרדותיים של האדם הם להגיע למצב של הומאוסטזיס: מצב שבו כל הצרכים הפיזיים מסופקים והמערכות הפיזיולוגיות מצויות באיזון. המחקר של Bexton ועמיתיו (1954) פורש כמעיד על כך שדווקא הסקרנות והחיפוש התמידי אחר גירויים חדשים מהווים צורך הישרדותי ואחד מגורמי ההנעה (מוטיבציה) המרכזיים להתנהגות האנושית. לטענתי, מחקר זה מייצג מצב של שעמום יומיומי-מצבי במהדורתו המוקצנת: העדר כל גירוי שהוא. זהו מחקר מעבדה. במציאות היומיומית, מצבים קיצוניים שכאלו הם נדירים ביותר, אך התגובה האנושית למצבים בהם האדם היה עסוק בהישרדות, שממילא הייתה כרוכה בפעילות דינמית ומאתגרת, שאינה הכרחית כיום). הצבעים העזים מסמלים חיות, בעוד שהלבן, לפחות בחלק מן התרבויות (למשל תרבות יפן) מסמל מוות. 13

23 ה. יש פחות מדיי גרייה היא אותה התגובה שהתגלתה במחקר: אי שקט, קושי משמעותי "להחזיק מעמד" בתנאים שכאלו וחיפוש אחר כל גירוי שהוא, יהיה סתמי ככל שיהיה, על מנת לברוח מן השעמום שבאין השעמום ההגנתי בסעיף זה אתייחס לפונקציה ההגנתית של השעמום ואדגים כיצד, במקרים מסוימים, מהווה השעמום דרך לבטא רגשות אחרים, שליליים בעיקרם, בעיקר: תוקפנות, תסכול, דיכאון וחרדה. הסובייקט מעדיף לבטא שעמום במקום לבטא ישירות רגשות אלו, משתי סיבות מרכזיות: 1. לא פעם, ביטוי ישיר של הרגשות השליליים שהוזכרו לעיל, נתפס כבלתי לגיטימי חברתית וזוכה לתגובות שליליות מצד החברה. אי לכך, הסובייקט מעדיף לבטא רגשות אלו באופן עקיף. טענתי זו מזכירה את טענתו של פרויד (בתוך גיי, 1998:256) לפיה החברה אוסרת על גילוי ישיר של תוקפנות (ומיניות), כך שלסובייקט מותר לבטא דחפים אלו רק באופן מעודן ועקיף (סובלימציה). בהתאם לכך, אין זה מפתיע כי ממשיכיו של פרויד, כדוגמת (1953) Fenichel טענו שהשעמום אינו אלא עידון (סובלימציה) של תוקפנות. 2 איסור החברתי על ביטוי רגשות שליליים אלו מופנם אצל הסובייקט, דרך תהליכי הזדהות וקיום של מבנה נפשי אשר שומר על המוסר (פרויד, בתוך גיי, 1993: , כינה מבנה זה בשם 'סופר-אגו'). בשל כך, ההתחברות של הסובייקט לרגשות שליליים (כגון: תוקפנות, תסכול, דיכאון וחרדה) מאיימת עליו ויוצרת בו אי נוחות. אי לכך, האדם מעדיף להכחיש מפני עצמו את הרגשות השליליים ולכסות עליהם מפני עצמו בכסות של שעמום ואדישות לכאורה. מנגנון זה נועד לשמר תפיסת עצמי חיובית. כך, אנשים מעדיפים להגיד לעצמם ש"אינם מרגישים דבר" (שעמום) מאשר להתמודד באופן חזיתי וישיר עם רגשות קשים בעלי עוצמה. זהו התפקיד ההגנתי של השעמום: להגן על האדם מפני מפגש עם רגשותיו הקשים. בהמשך הפרק, אטען כי באופן פרדוקסלי לכאורה, השעמום יכול גם לכסות על רגשות חיוביים חזקים, כגון אהבה, מנגנון שנוצר כהגנה מפני החרדה והפגיעות הכרוכים בה (על כן, למעשה, לא מדובר בפרדוקס, משום שהרגשות החיוביים, כדוגמת אהבה, חושפים את הסובייקט גם לחוויות רגשיות שליליות או ליתר דיוק: לחוויות רגשיות המעוררות חרדה). כמו כן, אתייחס למצבים בהם השעמום מהווה תופעה שהיא בעיקרה חברתית ומשתקפת במה שאני מכנה 'שעמום קונפורמי'. עקרונית, הסיבה להצגת סוגי השעמום השונים הללו תחת קטגוריית-על אחת הוא היותם בעלי אופי הגנתי. (בחרתי 14

24 לסווג גם את השעמום הקונפורמי תחת המטרייה של 'שעמום הגנתי', היות וניתן לראותו כנובע קודם כל מחרדה חברתית: כלומר, מחרדה מפני דחייה של הזולת) שעמום המכסה על תוקפנות ישנם שלושה מצבים טיפוסיים, בהם השעמום מכסה על תוקפנות: א. השעמום כמרד עקיף במתרחש. ב. השעמום המניפולטיבי. ג. השעמום האליטיסטי. תיתכן, עקרונית, חפיפה בין מצבים אלו. אי לכך, כל מצב ומצב אינו מהווה קטגוריה נפרדת, העומדת בפני עצמה, אלא כולם יחד משתייכים לקטגוריית-העל של שעמום המסווה תוקפנות ומאפשר לאדם לבטאה בדרך עקיפה וסמויה. א. השעמום כמרד בספרו זהות מציע קונדרה (1998:21) בשם גיבור הספר, ז'אן מארק, תיאוריה המתייחסת לשלושה סוגים עיקריים של שעמום: "ז'אן מארק נזכר בתיאוריה הישנה שלו, ישנן שלוש קטגוריות של שעמום: שעמום סביל הנערה הרוקדת ומפהקת. שעמום פעיל חובבי העפיפונים. שעמום מתנגד בני הנוער השורפים מכוניות ומנפצים חלונות ראווה" מתיאוריה זו של קונדרה (1998) נובע, בעקיפין, כי כמעט כל התנהגות אנושית בעולם, בין אם היא אקטיבית או פסיבית, נובעת משעמום. הדבר מצוי בהלימה עם אחת מטענותיי המרכזיות בעבודה הנוכחית, לפיה השעמום הקיומי, שהוא ההתמודדות של האדם עם האין שבהוויה, מהווה מניע מרכזי להתנהגות האנושית, לעשייה וליצירה, כמו גם לאי-העשייה ולהתבוננות. בהקשר לזיקה שבין שעמום עקיף ובין תוקפנות ברצוני להתייחס למה שקונדרה (1998) מכנה 'שעמום מתנגד'. כאן אכנה זאת 'שעמום מרדני' אשר ניתן לראות בו את אחד מן המקרים הטיפוסיים של שעמום כסובלימציה לתוקפנות. ברצוני להדגיש כי השעמום כמרד בערכי החברה אינו מאפיין אך ורק מתבגרים, כפי שמקובל לחשוב, אלא יכול בהחלט להופיע גם אצל מבוגרים. עם זאת, הוא בולט יותר בגיל ההתבגרות, בו הצורך לשנות, להתריס ולצאת כנגד הקיים מגיע לשיאו. צורך זה אינו נעלם לגמרי בגילאים מאוחרים יותר, אלא משתמר לצד הצורך המנוגד לו: הצורך להשתייך לקבוצה ולגלות 15

25 קונפורמיות לערכיה. הצורך למרוד בערכי החברה על מנת שלא לאבד את האינדיבידואליות והקול האנושי הייחודי קיים בכל שלבי החיים, ברמות כאלו או אחרות. צורך זה בולט במיוחד בתקופתנו, המעלה על נס את האינדיבידואליזם כערך. השעמום מהווה סוג מתוחכם של מרד, כיוון שהוא סמוי יותר מן המרדנות הישירה, ולכן קשה יותר לחברה להתמודד עמו (כאשר המרד הוא ישיר וגלוי, הרי שגם ניתן לצאת כנגדו באופן ישיר וגלוי ובכך למגרו). הדבר נכון לא רק לגבי התמודדות החברה בכללותה, אלא גם לגבי התמודדות עם השעמום ההתייחסותי, כלומר השעמום העולה בקשר שבין אדם לזולתו. כך, למשל, במרחב הטיפולי, המבוסס על מפגש בין שני אנשים, השעמום מהווה דרך עקיפה לביטוי של חוסר שיתוף פעולה ובכך מקשה על קיום הטיפול. דוגמאות לכך מצויות במחקרה של (2001). Kreuzer המטפלת (2001) Kreuzer מציגה במאמרה דוגמאות של שלושה תיאורי מקרה, אשר כל אחד מהם מייצג שעמום ממין אחר בתוך 6 ההקשר של הטיפול האנליטי: במקרה הראשון, השעמום מייצג התנגדות להעברה והדחקה של דחפים 7 אדיפאליים. במקרה השני, הוא משמש כהגנה נגד תחושות של ריקנות ודיכאון, הקשורים לזיכרונות פוסט-טראומתיים. במקרה השלישי, השעמום משמש כמגן על מערכת היחסים האנליטית מפני הרס ודחפים סדיסטיים. בשלושת המקרים מדובר על שעמומו של המטופל. (2001) Kreuzer מסכמת כי בשלושת המקרים המוזכרים לעיל, השעמום שימש כהגנה מפני אינטימיות ביחסי מטפל-מטופל, אך גם כסמל להעדרה, דבר שזירז את המטפלת לערוך ניסיונות יצירתיים, כדי להתגבר על הבעיה. מן האמור לעיל עולה כי השעמום המרדני נפוץ הן כביטוי לתוקפנות מוסווית של יחידים מול קבוצה והן כביטוי של תוקפנות מוסווית של היחיד מול זולתו. בשני המקרים קיים "עונש" על ביטוי גלוי של תוקפנות והוא: דחיית היחיד מן הקבוצה או העדר חיבה וקבלה כלפיו מן הזולת (בדרך כלל מדובר בזולת שהוא דמות סמכות ולכן אין מעזים לצאת כנגדו בגלוי). זוהי הסיבה שהפרט מעדיף לבטא את המרד באופן עקיף וסמוי יותר, על אף שביטוי כזה של מרד, מרוקן אותו, במידת מה, מתוכנו, שכן 6 7 במושג 'העברה' הכוונה היא למכלול הרגשות של המטופל, אשר היו מכוונים במקור כלפי הוריו, או דמויות סמכות משמעותיות אחרות מילדותו ובהקשר הטיפולי הם משוחזרים ברגשותיו של המטופל כלפי המטפל. במושג 'דחפים אדיפאליים' הכוונה היא לדחפים שמקורם בקנאה ותחרות, שחש הילד כלפי אביו (או הילדה כלפי אמה) בשל הקשר הרומנטי-מיני שקיים בין ההורים. דחפים אלו מתרגמים לצורך להרוס את האובייקט שבו מקנאים, ביחד עם פחד מפני הרס שכזה. 16

26 כדי שמרד יספק את המורד עליו להיתפס כמרד וכהתרסה בעיני המורד עצמו, כמו גם בעיני מי שהמרד מכוון כלפיו. ב. השעמום המניפולטיבי סוג נוסף של שעמום המהווה ביטוי לתוקפנות אך לאו דווקא למרדנות, הוא השעמום המניפולטיבי, אשר מכוון להשיג שליטה בסביבה. מניפולציה זו יכולה להיעשות על יד הסובייקט באופן מודע או בלתי מודע. כך או כך, היא משיגה את מטרתה כאשר האנשים בסביבתו של המשועמם עושים את המקסימום על מנת לשעשעו ולהוציאו מן השעמום וכך הוא זוכה להרבה תשומת לב, שליטה וכוח. (1996:223) Spacks תיארה תהליך זה אצל גוונדולין, גיבורת ספרה של (1878) Eliot דניאל דרונדה. גוונדולין היא אריסטוקרטית אליטיסטית משועממת תמידית, אשר השעמום מהווה אצלה חלק מ"סטייל חברתי", המעיד עליה כאנינת טעם. לפי פרשנות שמציגה (1996), Spacks המנתחת את היצירה הספרותית באופן פסיכולוגי, השעמום משרת את גוונדולין כסוג של תוקפנות: היא לומדת שבאמצעות השעמום היא יכולה לעשות מניפולציות על אחרים, להפגין את עליונותה ולגרום להם להתאמץ כדי לשעשע אותה. (1996) Spacks כותבת ששעמום ממין זה, המופנה כלפי הזולת, אינו אלא סוג של סדיזם. לדבריה, מדובר באקט כוחני, הנובע למעשה מריכוז עצמי מוגבר (נרקסיזם) כאילו אמר המשועמם "העולם לא די מעניין בשביל לספק את הוד מעלתו". לפיכך, (1996:222) Spacks טוענת שניתן לראות בו בעיה אתית. יש לציין כי השעמום המניפולטיבי יכול לאפיין לא רק אוכלוסייה מהחברה הגבוהה, אלא כל אדם מכל מעמד שהוא. כך, למשל, התלונה השגורה "אימא, משעמם לי" מהווה אף היא סוג של מניפולציה, המאפשרת לילד / ה להשיג תשומת לב ואינטראקציה עם ההורה. השעמום המניפולטיבי, כמוהו ככל מניפולציה אחרת, מהווה דרך של האדם להשיג את התוצאות הרצויות לו בדרך עקיפה, שלא תגרום לו לעימות ישיר עם הזולת. זוהי צורת התנהגות שכיחה, בעיקר בקרב מי שמגלה נטייה לריכוז עצמי. עם זאת, היא יכולה להופיע אצל כל אדם, ואינה פתולוגית, אלא מהווה תופעה אנושית, המהווה חלק ממכלול של התנהגויות אנושיות, המתאפיינות במכנה המשותף של: 1. הצורך של האדם להשיג עמדת כוח ולגבור על הזולת. 2. הצורך של האדם לזכות בתשומת לב ובמראה מן החברה. (צורך נרקיסיסטי טבעי ולא פתולוגי). לטענת (1984) Solomon המרכיב המניפולטיבי מאפיין רגשות בכלל, לא רק שעמום. לדעתו, 17

27 רגשות הם סוג של פעולה, שאנו בוחרים לנקוט, מתוך ניסיון לשנות דברים בעולם. לדוגמא, הוא מציג סיטואציה יומיומית שכיחה בין בעל לאישה: האישה רוצה ללכת למסיבה ואילו בעלה אינו רוצה בכך. הבעל צופה בטלביזיה, בעוד אשתו מתחילה לנהוג באופן משועמם ומתוסכל ופורשת לחדרה לקרוא. הבעל שואל אותה אם היא אספה את חולצותיו משירות הכביסה והיא עונה שלא עשתה זאת כיוון שהייתה עסוקה. הוא נכנס להתקף כעס קיצוני ומוגזם, בטענה שהוא זקוק דווקא לאותן חולצות מסוימות, שלא אספה (למרות שישנן בבית חולצות רבות נוספות, מסוג דומה). הערב נגמר בכך שהזוג מצוי בריב ואינו הולך למסיבה,Solomon) (1984) Solomon 1984:318). טוען כי הכעס של הבעל, בהקשר זה, הוא מניפולטיבי, מכיוון שהוא בעל תכלית ברורה: הבעל מסיט את תשומת ליבה של אשתו מן המסיבה, על ידי יצירת מריבה ובדרך זו הוא משיג את שלו ונמנע מלצאת למסיבה. את אותם הטיעונים ניתן לטעון גם בהקשר של שעמומה של האישה, בהקשר של המקרה שתואר לעיל. דרך שעמום זה, האישה מנסה להראות לבעלה שהיא אינה שבעת רצון, ובכך לגרום לו לנסות לפייס אותה, כאשר היא מקווה שרצונו לפייסה יגרום לו ללכת עמה למסיבה. ג. השעמום האליטיסטי הדוגמא לשעמום מניפולטיבי, שהוצגה בסעיף הקודם, מתוך ספרה של (1878) Eliot מהווה גם דוגמא לשעמום שמטרתו לבטא סנוביזם ואליטיזם. ההנחה העומדת בבסיס שעמום ממין זה היא: "אני חשוב יותר מזולתי". דוגמא נוספת לדמות המשקפת שעמום ממין זה היא דורין, חברתה היפה והשחצנית של גיבורת ספרה הידוע של פלאת (1977:13) פעמון הזכוכית. כאשר שתי הנשים יוצאות בערב עם גברים, היא מתוארת באופן הבא: "(דורין) הייתה מפשפשת וממשמשת בכיסי המלמלה של ארנקה באורח משועמם ואדיש". בהמשך מתואר כיצד התנהגות זו של דורין מציבה אותה בעמדת כוח מול גברים, אשר העניין שהם מגלים בה הולך וגובר, בפרט על רקע האדישות שהיא מגלה כלפיהם. תופעה זו היא תופעה מוכרת ביחסי אנוש: כאשר צד אחד בתוך מערכת יחסים לוקח על עצמו תפקיד מסוים (למשל, תפקיד "האדיש והמשועמם, שאינו במיוחד מעוניין בקשר") הרי שהצד השני מוצא עצמו לא פעם בתפקיד המשלים (במקרה זה, תפקיד "המחזר"), על מנת לשמור על איזון במערכת. הדבר נכון לגבי כל מערכת יחסים בין שני בני אדם, אך הוא בולט במיוחד בהקשר של מערכת יחסים רומנטית. ראוי לציין כי הסנוביזם, הטמון בבסיס השעמום שתואר לעיל, מתבטא בעצם הבחירה לבטא את הכוחנות והצורך בשליטה בעקיפין (כלומר, דרך השעמום) ולא באופן ישיר (כלומר, על ידי ביטוי של כעס). בבחינת: "לא לכבודי הוא לכעס ולתקוף. לא "ארד אל העם" ואנקוט בפעולות "ברבריות ופרימיטיביות" שכאלו". יתכן גם שמי שמשתמש בשעמום כאמצעי מניפולטיבי לשלוט בסביבה הוא 18

28 בעל צורך גבוה בשליטה וכחלק מצורך זה, הוא מעדיף שלא לצעוק ולכעוס ישירות, כיוון שהדבר כרוך באובדן שליטה. לעומת זאת, השעמום מאפשר לאדם כזה לשמר "פוזה" של אדישות, אריסטוקרטיות ומכובדות לכאורה ובד בבד גם להוציא החוצה את התוקפנות (אין בכוונתי לטעון כי צורך גבוה בשליטה עצמית הוא בהכרח פונקציה של סנוביזם. ברצוני לטעון כי לעיתים, צורך גבוה בשליטה עצמית מתבטא בהתנהגות שחצנית. האליטה מעודדת, לרב, תכונה זו של שליטה עצמית). לסיכום, השעמום האליטיסטי מהווה 'מוצא של כבוד' לאדם "סנוב", הרואה בהתנהגות תוקפנית ישירה סוג של גילוי חולשה ונחיתות. השעמום התוקפני, בהיותו שיטת התנהגות עקיפה וסמויה, מאפשר, כביכול, שמירה על חזות "קורקטית", במקביל להוצאת התוקפנות החוצה (ונטילציה) שעמום המכסה על תסכול ישנם שלושה מצבים טיפוסיים, בהם השעמום מכסה על תסכול: א. שעמום המכסה על תסכול שמקורו בכעס (תוקפנות). ב. שעמום המכסה על תסכול שמקורו בהעדר גרייה אופטימלית. ג. שעמום המכסה על תסכול שמקורו בחוויה של עמימות. א. שעמום שמקורו בכעס דוגמא לשעמום ממין זה ניתן למצוא אצל קירקגור (1998:264) בקטע הבא הלקוח מתוך "מחזור הזריעה": "פעם היה אדם אשר בשל תנאים מסוימים נאלצתי להקשיב לפטפוטו. בכל הזדמנות הוא היה מוכן עם הרצאה פילוסופית קטנה ומשעממת ביותר. הייתי על סף ייאוש כאשר גיליתי שהאיש הזיע מאוד כאשר דיבר. הזיעה היא זו שריתקה את לבי. התבוננתי באגלי הזיעה מצטברים על מצחו, אחר כך נאספים לנחל קטן, הגולש על אפו ומסתיים על כדורית דם רועדת בקצה אפו. מרגע זה הכל השתנה: הייתה לי אפילו הנאה מהעידוד שנתתי לו להמשיך בהרצאה הפילוסופית כדי להתבונן בזיעה על גבותיו ועל אפו" (דגש שלי). קטע זה כתוב בשנינות ובציניות ומכיל בתוכו אלמנט לא מבוטל של תוקפנות סדיסטית ("הייתה לי אפילו הנאה מהעידוד שנתתי לו...". יש כאן גוון של הנאה ושעשוע סדיסטיים). ראוי להדגיש כי תוקפנות סדיסטית זו מקורה בשעמום. לפי הקטע לא ברור מה הוליד את השעמום? האם דבריו הרפטטיביים של אותו מרצה? או שמא האופן היבש בו הביע אותם? בשני המקרים 19

29 א. מדובר בשעמום יומיומי-מצבי. עם זאת, לטענתי, הבעיה אינה טמונה בכך, אלא בעובדה שהמאזין אינו יכול להרשות לעצמו לקטוע את המרצה, כיוון שהדבר אינו לגיטימי חברתית. כך, השעמום מלווה בחוסר האונים שנחווה לנוכח ההרצאה שלא ניתן להימלט ממנה. לכן, טענתי היא כי השעמום המבוטא בקטע זה הוא ביטוי של תוקפנות או של תסכול. ייתכן גם שהתסכול והתוקפנות מקורם באופי המונולוגי של דבריי אותו המרצה, שאינו טורח לקיים דיאלוג עם העומד מולו ולהתעניין זו, אלא מרוכז בדבריו שלו. כך או כך, טענתי היא כי השעמום המבוטא בקטע המוצג לעיל, הוא פונקציה של רגשות ולא של קוגניציה (מצב של העדר סקרנות אינטלקטואלית בנאמר בהרצאה). לפי התיאוריה הקלאסית של Dollard ועמיתיו (1939), תסכול הוא המקור העיקרי לאגרסיה. לטענתם כאשר דרכו של האדם להגיע למטרה כלשהי נחסמת, מתעורר בו דחף אגרסיבי לפעול באופן שיפגע באותו מחסום (שיכול להיות אדם או אובייקט) הגורם לתסכולו. אם ניקח תיאוריה זו לקיצוניות, הטענה היא שכל תוקפנות מקורה בתסכול. משתמע מכך כי אין מקום להפריד בין שעמום כביטוי לתוקפנות ובין שעמום כביטוי לתסכול, שכן האחד מהווה את סיבת השני. למעשה, התיאוריה של (1953) Fenichel לגבי השעמום יוצאת מתוך הנחה שכזו, שכן הוא מתאר את השעמום כנובע מתסכול על כך שדבר מה שציפינו שיקרה אינו מתרחש. לדידו של Fenichel (1953:301) השעמום הוא תגובה לעולם מתסכל, הכרוכה בהדחקת התגובה האינסטינקטיבית לתסכול, שהיא התוקפנות. אם נחזור לקטע הפתיחה של קירקגור (1998) פרשנות אפשרית היא כי מדובר בתסכול שחש, הנובע מכך שנגזר עליו, בשל חוקי החברה המחייבים נימוס, להקשיב להרצאות פילוסופיות שאינן מדברות אליו, בשעה שהיה מעדיף לעשות דברים אחרים. התסכול נוצר מכך שהוא אינו יכול להרשות לעצמו לקטוע את אותו מרצה משעמם ולבטא באופן גלוי את רגשותיו, היות והדבר אינו לגיטימי חברתית (חסר נימוס) י לכך, הוא נוקט בפתרון יצירתי והופך את היוצרות, לפחות בדמיונו שלו: לא עוד המרצה כופה עליו את הרצאותיו, אלא להפך, הוא זה המעודד אותו להרצות, מתוך העניין שהוא מגלה בזיעתו. כך, קירקגור (1998) מחזיר את השליטה והבחירה לידיו שלו, ובדרך זו נמנע מחוויית התסכול, שכן חווית התסכול נוצרת, כאמור, מההרגשה של הסובייקט שהוא חסום מלהשיג את מטרותיו (חוויה של חוסר שליטה). קירקגור (1998) שינה את מטרתו הראשונית, שהייתה בתחילה בריחה מהסיטואציה המייגעת, למטרה חדשה: התמקדות (סדיסטית) 20

30 אשר) ב, באגלי הזיעה של המרצה. מן הרגע ששונתה המטרה, אין עוד חוויה של תסכול, שכן לא קיימת עוד חסימה להשגת מטרה חדשה זו. אני מסווגת את השעמום של קירקגור (1998 תואר לעיל, כביטוי לתסכול יותר מאשר כביטוי לתוקפנות, על אף שהוא מכיל את שני היסודות גם יחד וזאת מהסיבה הבאה: לטענתי, היסוד הראשוני הוא התסכול ואילו היסוד שבא בעקבותיו הוא התוקפנות (במונח 'ראשוני' כוונתי היא ליסוד שקדם לשני מבחינת רצף הזמן). זוהי גם הסיבה הכללית לכך שבחרתי לייחד סעיף לשעמום כביטוי לתסכול ולא לכלול שעמום מסוג זה תחת הסעיף של שעמום כביטוי לתוקפנות. כך, ישנם מצבים שבהם נראה כאילו השעמום מבטא תוקפנות, אך בבחינה מדוקדקת יותר של הדברים, מסתבר שקדם לכך, כרונולוגית, מצב של תסכול. עם זאת, ישנם מצבים אחרים שבהם השעמום מבטא תוקפנות מובחנת, שלאו דווקא נובעת מתסכול (כפי שהוזכר בסעיף קודם לכן, יתכן מצב בו אדם מסוים מציג לחברה פנים של משועמם או אדיש, כדי להשיג שליטה בסובבים. 8 מצב כזה לאו דווקא נובע מתסכול, אלא אפשר כי הוא נובע מכוחניות גרידא). ב. שעמום שמקורו בהעדר גרייה אופטימלית רבים מן המצבים בהם השעמום מבטא תסכול, הם מצבים שבהם רמת הגרייה בסיטואציה שונה במובהק מצורכי הסובייקט באתגר ובגירויים חדשים או לחילופין מצרכי האובייקט בשלווה וברגיעה, העומדים בניגוד ל-"מתקפה" של אינפורמציה. (1989) Csikszentimihalyi & LeFevre מתארים מצב אותו הם מכנים 'זרימה' flow) הוא מונח שתבע Csikszentimihalyi בשנת 1975 מהדורה הראשונה של ספרו: מעבר לשעמום ולחרדה). מצב זה מתאפיין בחוויה סובייקטיבית אופטימלית (חיובית). הכוונה היא למצב שבו האדם תופס את הסביבה כמכילה מספיק אפשרויות מגוונות לפעולה (אתגרים), כאשר אפשרויות אלו מתאימות ליכולותיו של האדם לפעול (כלומר, מתאימות לכישוריו). במצב כזה האדם לא רק נהנה מהרגע, אלא גם מתרחשת הזדמנות ללמידה של מיומנויות חדשות והעצמת ההערכה העצמית. Csikszentimihalyi (1989) יוצאים מתוך תיאורית הזרימה כדי להגדיר מצבים של שעמום לעומת מצבים של & LeFevre חרדה. לדידם, השעמום נוצר כאשר האתגרים שבמצב הנתפס קטנים מן הממוצע אליו רגיל האדם 8 מן האמור לעיל עולה כי תיאורית התסכול-תוקפנות של Dollard ועמיתיו (1939) נכונה רק בחלק מהמקרים ואינה מסבירה את מכלול ההתנהגויות התוקפניות של הסובייקט. 21